[א] ביום שביעי של־סוכות, שהוא הושענא רבה, נוהגין להיות ניעורים כל הלילה לעסוק בתורה. בתחילה קוראים כל ספר דברים (ופרשת וזאת הברכה, נוהגין לקרותה אז שמו"ת לצאת ידי חובה, כסדר דלעיל סימן נ"ד סעיף י"ג). ומפרשת בראשית, עד אשר ברא אלהים לעשות. [ויש מקומות הנוהגים שהרב דורש בנתיים בפני הקהל בדברי תורה, ונושאים ונותנים בהלכה ובמדרש וכדומה]. ואח"כ אם נותר פנאי, קוראים אִדְּרָא זוטא, ויש נוהגין לקרות תהלים במקום האִדרא. והטעם לַלימוד אז, לפי שֶׁבֶּחָג נידונין על המים, שכל חיי האדם תלויים במים, והיום הוא יום האחרון שֶׁלֶּ־חָג והכל הולך אחר החיתום. וגם תלמידי־חכמים ובני הישיבות, צריכים לקרוא אז כל ספר דברים כדלעיל, ולא יעסקו אז בלימוד גמרא ופוסקים, אלא אחרי־כן. ועל פי הקבלה הטעם לפי שהוא זמן גמר החיתום, כי בראש השנה נכתבים, וביום כיפור נחתמים חותם פנימי העיקרי, ובליל הושענא רבה נחתמים פעם שנית חותם חיצון. שהפתקים אשר נחתמו ביוהכ"פ, נמסרים עתה ביד השלוחים על ענשי פורענות בני־אדם, לפעול הדין והמשפט למי שנתחייב ולא חזר בתשובה בימים שמיוהכ"פ עד הושענא רבה. ולפיכך יש קצת מקומות שנוהגים להתפלל ערבית דהושענא רבה, בהכנעה ונעימה של ר"ה ויום הכיפורים. ויש שמרבים אז (קצת) נרות בבית הכנסת כמו ביום הכפורים, וגם בשחרית{א}:
[ב] דין ברכות השחר וברכות התורה, הם כדלעיל סימן צ"ג סעיף ג' לעניין ליל שבועות{ב}. ומנהגינו שהתפילה ביום זה כמו בשאר ימי חוהמ"ע, דהיינו שאין מוסיפין לומר מזמורים ונשמת כל חי וכיו"ב כבשבת ויום טוב. ואחרי ההלל חוזרין ההושענות של כל הימים, ומקיפין ז' פעמים ומרבים תחינות כמו שכתוב בסידורים{ג}:
[ג] ביום זה יכולים אפילו לכתחילה לקרות ק"ש ולהתפלל שחרית תֶּכֶף שעלה עמוד השחר, מפני ריבוי ההושענות והתחינות שצריכים לאמרם אחרי ההלל, ומה־גם שניעורים כל הלילה. וכן הוא מנהגינו פשוט. ואת הזמירות אומרים קודם עלות השחר, אבל אין מברכים אז על הציצית מאחר שזמנה משיכיר בין תכלת ללבן (כדלעיל סימן ח' סעיף י"ט). ויש מקומות שמקילין לקרות ק"ש ולהתפלל עוד קודם עלות השחר, אלא שבסיום התפילה קודם חֶבְטַת ערבה מברכין על הציצית וחוזרין לקרות את שמע{ד} ויש להם על־מה שיסמוכו, אבל היא קולא יתירה, ואין לעשות כן אלא במקום שכבר נהגו. מאידך יש בזמנינו החושבים שהם מהדרים וממתינים מלהתפלל גם ביום זה עם הנץ החמה (עיין לעיל סימן ט"ז סעיף א'), אבל יצא שכרם בהפסדם, כי הנסיון הראה שרובם ככולם באים על־ידי־זה לידי מכשול, לפי שהם נרדמים או מתנמנמים בק"ש וברכותיה מפני רוב העייפות, ומתפללים וקוראים ההלל וכדומה במהירות רבה ובלא שום כוונה. ואין זו אלא עצת יצר־הרע דוקא ביום זה שהוא יום חיתום הדין שצריך אדרבה להתפלל בהתעוררות גדולה ופחד ומורא, וקל וחומר שנוסף עוון שינה חוץ לסוכה{ה}:
[ד] מנהג נביאים שכל אחד יטול ביום זה ערבה מיוחדת מלבד הערבה שבלולב, לחבוט אותה. וכל הדברים הפוסלים בערבה שבלולב, פוסלים גם בערבה זו. אלא שאם נשרו אפילו רוב העלים, כשרה. ואפילו עָלֶה אחד בבד אחד, כשרה. ומכל־מקום הידור מצוה הוא שיהיו בה עַלִּים הרבה ובדים ארוכים. והמנהג לקחת ה' בדים, ויש נוהגין ג' בדים, ואוגדים אותם בפני עצמן בעלי לולב או ערבה{ו}:
[ה] בשעת ההלל יש לאחוז רק את הלולב והאתרוג, ולא את הערבה דְּחֶבְטָה, אבל בהקפות נוהגין לאחוז את כולם{ז}. והמנהג פשוט לומר גם י"ג מדות{ח} (זולת קצת מהשאמי שאין אומרים אותם{ט}) ויש נוהגין אז לתקוע בשופר סימן תשר"ת כדי לעורר את הרחמים{י}:
[ו] בסיום התפילה אחרי עלינו לשבח, חובטין את הערבות בקרקע ג' או חמש פעמים, ודי בזה אפילו לא נחסרו העלים. ואומר תחילה, יהי רצון שיכבשו וכו'. ותוך כדי חֶבְטָה אומר, חביט חביט ולא בריך. ולאחר החבטה לא יזרקם על הקרקע משום ביזוי מצוה. וטוב להצניעם, ויש בזה סגולת שמירה{יא}:
[ז] אסור לאכול את האתרוג כל שבעת ימי הֶחָג, מאחר שהוקצה למצותו, ואפילו בהושע"ר אחר שקיים המצוה, ורק מליל שמיני עצרת ואילך מותר. ובחו"ל שעושין שני ימים טובים, אסור עד ליל תשיעי{יב}. ואין מברכין עליו שהחיינו כשאוכלין אותו, לפי שהוא דר באילן משנה לשנה{יג}:
[ח] בארץ ישראל אין לשבת בסוכה בליל שמיני עצרת ויומו, אפילו בלא לברך, מפני שנראה כמוסיף (אבל לפני סוכות, ואף בערב סוכות, אין חשש בזה). ולא יסתור הסוכה ביום שביעי, אבל מזמן מנחה קטנה ומעלה מוציא את הכלים ממנה, ומכין את הבית לכבוד יום טוב. ואם אין לו מקום אחר לאכול אלא בסוכה, צריך לִפְחוֹת מן הסכך ד' על ד' טפחים, לעשות היכר שיושב בה שלא לשם מצות סוכה. ובחוצה־לארץ מצוה לאכול ולישַן בסוכה בליל שמיני עצרת וכל היום, אלא שאין מברכין, מפני שאין הישיבה בה אלא מפני הספק. ובשמיני סמוך לחשיכה יכול לפנות את הכלים מן הסוכה לתוך הבית. אבל לא יסדרם ביום, משום דהוי כמכין מיום טוב לחבירו:
[והיום] התשיעי שֶׁלֶּ־חָג, שהוא גם כן שמיני עצרת, נקרא שמחת־תורה, לפי שמסיימין בו את התורה ושמחים בה. ובארץ ישראל עושין שמחת־תורה ביום שמיני{יד}:
|