פרשת כי תשא
{יא} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יב} כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת-רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻֽדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַֽיהוָֹ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא-יִֽהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: {יג} זֶ֣ה | יִתְּנ֗וּ כָּל-הָֽעֹבֵר֙ עַל-הַפְּקֻדִ֔ים מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַֽחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה: {יד} כֹּ֗ל הָֽעֹבֵר֙ עַל-הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֹֽה: {טו} הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא-יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּֽחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת-תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל-נַפְשֹֽׁתֵיכֶֽם: {טז} וְלָֽקַחְתָּ֞ אֶת-כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָֽתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל-עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל-נַפְשֹֽׁתֵיכֶֽם: (פ) {יז} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יח} וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָֽתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין-אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָֽתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם: {יט} וְרָֽחֲצ֛וּ אַֽהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת-יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת-רַגְלֵיהֶֽם: {כ} בְּבֹאָ֞ם אֶל-אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ-מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: {כא} וְרָֽחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָֽיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק-עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹֽרֹתָֽם: (פ)

חידושים על פרשת כי תשא
''למה ה יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים'' – מה ראה משה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: ריבון העולם! הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים, שהיו עובדים טלאים; ולמדו מהם בניך ואף הם עשו עגל. לפיכך אמר: ''אשר הוצאת מארץ מצרים''-דע, מהיכן הוצאת אותם.

''ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל… וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר'' – מלמדך, שלא שיברם משה עד שראה בעיניו את העגל והמחולות. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב''ה שאמר לו: ''לך רד כי שיחת עמך''! אלא הודיע משה דרך ארץ (התנהגות רצויה) לישראל: אפילו יהא אדם שומע מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו ולעשות דבר על פיו, אם אינו רואה.
     להמשך

מעיינה של תורה - ''זאת חקת התורה'' (י''ט, ב)
אלמלא מצוות תוכחה היה כל צדיק יושב בשלווה בביתו, עוסק בעבודת-השם, והוא לא היה נענש בעוון הדור. ובני הדור גם הם יכולים היו להצטדק וללמד זכות על עצמם, כי לא היה להם ממי ללמוד את הטוב ואיש לא הזהירם ולא הוכיחם על מעשיהם, כי אז היה עונשם קל בהרבה. עכשיו משנתנה מצוות ''הוכח תוכיח את עמיתך'', הוטלה אחריות כבדה על הצדיק ואין עוד שום תירוץ בפי הבריות.
זהו שמרמז כאן התרגום: ''זאת חוקת התורה אשר צוה לאמור'' - חוקה זו אשר ציווה ה' לאמר לאחרים, להזהירם, להוכיחם וללמדם תורה ומצוות, היא היא ''גזירת אוריתא'' - הגזירה העיקרית של התורה. גזירה היא לדור שאינו שומע את התוכחה, ולצדיקים שלעולם אינם יוצאים כראוי ידי חובתם באמירת תוכחה.לפי שהשטן ואומות-העולם מונין את ישראל, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה (רש''י). להמשך

mtyavo@gmail.com