הלכות תענית מתוך שו"ע המקוצר

[א] מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות, ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר{א} והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם{ב}. ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותם הימים לפשפש במעשיו. כי אין העיקר התענית. כמו שנאמר באנשי נינוה{ג} וירא האלהים את מעשיהם, ואמרו רבותינו ז"ל{ד} וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים לִטַּיֵּיל, ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר{ה}:

[ב] ואלו הם הימים. שלישי בתשרִי, בו נהרג גדליה בן אחיקם. שלאחר שחרב בית המקדש, השאירוֹ נבוכדנאצר הרשע מלך בבל בארץ ישראל, וישימהו לראש על יתר ישראל. ועל ידי שנהרג, גלו כולם, ונהרגו מהם לאלפים, ונכבתה גחלת ישראל הנשארת. עשירי בטבת, סמך נבוכדנאצר הרשע על ירושלם, והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החָרבן.  הקש להמשך

''ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...''
על פסוק זה שבפתח הפרשה שנינו במדרש רבה: אמר רב סימון: בנימוסין (=בספר החוקים) שלנו כתוב: ''אם אין לו - ונמכר בגנבתו'' (שמות כ''ב, ב). מדרש תמוה זה נתפרש על-ידי רבי יעקב קראנץ (''המגיד מדובנא'') בדרך הבאה: יהודה מבקש בכל כוחו להניא את השליט המצרי מלהחזיק בבנימין אחיו כעבד. משום כך הוא מביא לפניו חוק קדום בדיני גניבה, שגנב הנתפס בחטא ואין לו ממה לשלם - נמכר לעבד, ובעבודתו פורע את חובו לבעלים. ולכאורה, יש מקום לתמוה על חוק זה: כלום ירצה אדם להחזיק בביתו עבד, שהוא גנב ויכול לפגוע שוב ברכושו? אלא ההנחה היא, שהאדם מטבעו ישר והגון, ונאלץ לשלוח יד בגניבה רק מחמת מחסור ומצוקה. ומעתה, שאינו עתיד לסבול מחסור בבית מעבידו, שוב לא ישלח ידו בגניבה. כל זאת - אומר יהודה - נכון לגבי גנב רגיל, שנכשל...            להמשך>