היה זה בימיו האחרונים של הגאון זצ''ל, מרא דאתרא דעיר הקודש צפת, מספר הרב משה ברנשטיין. נכנסתי אליו וביקשתיו שיספר לי מתולדותיו של הגאון רבי חיים עוזר זצ''ל, במקום זאת העדיף רבה של צפת להעשירני בסיפור מופלא אודות הסבא קדישא, רבן של כל ישראל, מרן בעל ה''חפץ חיים'' זצ''ל.
וכך סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ''ל: היה זה בימי בחרותי ב''ישיבת מיר''. את לילותי העברתי בביתה של אחת המשפחות בעיר, כמנהגם של בני הישיבות באותם ימים.
ביום שישי אחד, שמעתי את בעלת הבית שואלת את בעלה האם הוא מתכונן לצאת לשוק בעיירה הסמוכה. כשהשיב בחיוב, פתחה האשה ואמרה בקול רועד: ''השתדל לשוב הביתה בזמן, אל תאחר את כניסת השבת. סיים את כל עסקיך ואל תתמהמה, כי הלא יודע אתה כי בנפשנו הדבר''.
והנה, בהגיע עת חצות של אותו ערב שבת, כבר עמדה האשה דרוכה בפתח ביתה וצפתה מבעד לחלון האם בעלה ניראה באופק.
''לא התאפקתי, סיפר רבי שמחה, ושאלתיה לפשר הפחד האופף אותה, ''הרי השבת נכנסת בעוד כמה שעות ומה לך להיכנס לחרדה כה גדולה? הרי אין ספק שבעלך, הידוע ביראת השמים הגדולה שלו, ישוב בזמן ולא יכנס לחשש של פיקוח נפש?.
דבריי לא הרגיעו את האשה, ובמקום להשיב סיפרה לי, מכלי ראשון, את שעבר עליה לפני כמה שנים.
לבני הזוג לא היו ילדים ''זמן רב''. בנסי נסים נולד להם ''בגיל מבוגר'' בן יחיד. והנה לפתע חלה הבן היקיר, והיה שרוי בסכנה עצומה. שיחרה האשה את פניהם של כל גדולי הרופאים ועד לווינה הגיעה, שם ישבו כידוע גדולי הפרופסורים בעולם כולו, אך גם הם לא מצאו מזור לחליו של הילד, ולא די שלא ריפאוהו, עוד הודיעו לאמא הדוויה באופן חד משמעי: ''ימיו של הילד ספורים''.
שבורה ורצוצה הילכה האם ברחובות ווינה. כשהתכוננה כבר לשוב לביתה שבמיר, ניגש אליה יהודי מתושבי המקום ואמר לה: ''בדרכך למיר את עוברת דרך העיירה ראדין. היכנסי אל ה''חפץ חיים'' והשיחי בפניו את דאגתך. אולי הוא, ברוב קדושתו, ימצא מרפא למחלתו של בנך.
במר נפשה סרה האשה לביתו של רבי ישראל מאיר הכהן שהיה כבר זקן מופלג ו''כמעט'' שלא קיבל קהל.
בתחילה סירבו בני הבית להכניסה אך לאחר שבכתה ומיררה ברוב יגונה, הכניסוה לחדרו של קדוש ישראל.
''מה כבר יכולני להושיע לך'' אמר ה''חפץ חיים''. כשהייתי צעיר יותר, היה לי כוח לצום על חולי עמך בית ישראל. היום כבר אין ביכולתי לעשות זאת''.
והאשה אינה מרפה. היא מגבירה את בכייתה, ואחד מבני הבית שידע על מצבה הקשה לחש באזני ה''חפץ חיים'' שהמדובר בבן יחיד והצער הוא איום ונורא.
''לפתע'' התרומם ה''חפץ חיים'' ממקום מושבו, ואמר לאם הממררת בבכי: ''אם תקבלי עליך שתי קבלות שאפרט להלן, מבטיחני שבנך יירפא בעזרת השם ממחלתו''.
האשה נתעוררה לחיים. ''אקיים כל מה שיושת עלי'', הבטיחה, בסתר ליבה היתה כבר מוכנה ''לצום שנתיים ימים'', העיקר שתזכה לראות ברפואתו של בנה.
אך הנה החפץ חיים לא מבקש ממנה צומות, לא מטיל עליה מגבלות קשות. שני דברים בפיו:
א: קבלי על עצמך להניח את מפת השבת עם הפמוטות על השולחן כבר בשעת חצות של יום ששי.
ב: כשמגיעה שעת הדלקת הנרות לא יעשו בבית שום מלאכה, דהיינו לא מזמן שהאשה הדליקה את הנרות, אלא מהשעה הקבועה בהלכה להדלקת נרות שבת.
כמובן שהאשה קיבלה על עצמה ללא אומר ודברים את שתי הקבלות הללו והבטיחה לקיימן ככתבן וכלשונן. והנה, פלא פלאים, כבר בשובה לביתה חל שיפור ניכר במצבו של הילד החולה, ובתוך זמן קצר מאד קם לגמרי ממיטת חוליו. הרופאים בווינה לא האמינו למראה עיניהם.
כדברים האלה סיפרה בעלת הבית לרבי שמחה קפלן בהיותו בחור בישיבת מיר.
וזו היתה הסיבה שהאשה האיצה בבעלה לבל יאחר וישוב בזמן לביתו, וזו גם היתה הסיבה שעמדה בפתח הבית בשעה כה מוקדמת.