פרשת כי תבוא
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר דברים >> פרשת כי תבוא >> פרשת כי תבוא
פרשת כי תבוא
מתוך הספר מעינה של תורה
''והיה כי תבוא אל הארץ'' (כ''ו, א')
עשה מצוה זו שבשכרה תכנס לארץ'' (ספרי).
באמת לא נתחייבות ישראל להביא בכורי אלא לאחר שכבר נתיישבו בארץ-ישראל – ''לאחר ירושה וישיבה'' – ברם, עצם הדבר שקבלו עליהם ישראל כבר מעכשיו לקיים את המצוה הזאת לכשיכנסו לארץ-ישראל, שימש זכות בידם לסייע אותם כי יוכלו להכנס לארץ (מלבי''ם).

''ולקחת מראשית כל פרי האדמה...אשר ה' אלהיך נתן לך'' (כ''ו, ב')
מצינו בגמרא, שהנותן מתנה לאדם חשוב הרי זה כאילו מקבל הוא ממנו, שכן הנאה יש לו על אשר קבלו האדם החשוב ממנו את מתנתו (קדושין ז').
לפיכך אמרה תורה על הבאת הבכורים מלשון ''ולקחת'' – שכן האדם לוקח מהשם-יתברך את ההנאה מכך שזכה להביא לפניו מתנה.
זהו גם פשוטו של הפסוק: ''ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה''' (להלן פסוק י') - זה שאני מביא לך את ראשית פירותי, הרי זה ''אשר נתת לי'' – שאתה נותן לי (נחל קדומים).

''ולקח הכהן הטנא מידך'' (כ''ו, ד')
הרמב''ם פוסק, שאם כי לא נתנה תורה שיעור מסוים להבאת הבכורים, הרי נתנו חכמים שיעור של ''אחד מששים'' (ירושלמי בכורים פ''ג).
ואפשר למצוא בתורה רמז לשיעור זה. שכן מתבאר מהמשנה (כלים פי''ב מ''ג) כי הטנא מכיל חצי סאה. כן מצינו בגמרא, שבזמן שהברכה שרויה בארץ-ישראל אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא פירות כדי משא שתי אתונות (כתובות קי''א), ומשא של אתון הוא – לפי דברי חכמינו – חמש-עשרה סאה. יוצא איפוא שאילן אחד היה מוציא שלושים סאה.

ומכיון שחיוב בכורים חל אפילו על אילן אחד (''הקונה אילן וקרקעו'') הרי איפוא מדברת התורה בשיעור-בכורים המועט ביותר, אפילו של אילן אחד בלתי-פורה, ואם מצוה התורה להביא טנא המכיל מחצית הסאה, הרי זה באמת אחד מששים מפירותיה של אילן אחד, המוציא שלושים סאה. ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא...(עליות אליהו).

''וענית ואמרת לפני ה' אלהיך'' (כ''ו, ה')
לפני שבא אדם לומר דבר לפני השם-יתברך, עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במעוט ערכו ושפלותו. ''וענית'' – היינו: שתכניע את עצמך (מלשון ''לענות מפני'') תחילה, לפני ''ואמרת לפני ה''' (תפארת שלמה).

''ארמי אבד אבי וירד מצרימה'' (כ''ו, ה')
מפני שנהג לבן הארמי מנהג רמאי ונתן ליעקב אבינו את לאה לפני רחל, נתגלגלו הדברים שיוסף הצדיק לא היה הבכור – לפיכך כאשר עשה לו אביו כתונת-פסים עורר הדבר את קנאתם של אחיו וזה גרם לגלות-מצרים. ברם, אלמלא היה יוסף הבכור, כי אז לא היו אחיו מקנאים בו, שכן בכור זכאי לקבל יותר מכל אחיו (אלשיך).

''וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט'' (כ''ו, ה')
בעצם היה הכתוב צריך לומר להיפך: ''וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם''?
ברם, מסופר בירושלמי שהראה אחד החכמים לחברו בית-כנסת מפואר ומהודר, נענה וקרא את הכתוב: ''וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות'' – לפי שבחוץ-לארץ אין להקים בניני-פאר גדולים, כי אם לנהל חיים צנועים.

זהו איפוא פשוטו של הפסוק: ''ויגר שם במתי מעט'' – יעקב התגורר במצרים באורח-חיים צנוע תוך צמצום (בשם אדמו''ר רא''מ מגור זצ''ל).

''וירעו אותנו המצרים'' (כ''ו, ו')

לכאורה היה הכתוב צריך לומר: ''וירעו לנו''?
ברם, פשוטם של דברים הוא, שהמצרים השפיעו עלינו במעשיהם הרעים כל-כך, עד שאנחנו עצמנו הפכנו להיות רעים. (מפי השמועה).

''ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת'' (כ''ו, ט')
הלא צריך היה הכתוב לומר להיפך, שהרי תחילה נכנסו ישראל לארץ-ישראל ורק לאחר-מכן הוקם להם בית-המקדש?
ברם, תרגום יונתן אומר על הפסוק: ''ואשא אתכם על כנפי נשרים'' – שבליל פסח הראשון נשאו העננים את ישראל אל מקום המקדש ושם אכלו את קרבן הפסח. יוצא איפוא שעוד לפני ''ויתן לנו את הארץ הזאת'', כבר נתקיים: ''ויבאנו אל המקום הזה''.

''ועתה הנה הבאתי'' (כ''ו, י')
ועתה – לשון מיד, הנה – לשון שמחה, הבאתי – משלי (מדרש).
שלושה תנאים הם בעשיית מצוה: שלא לדחותה לזמן יותר מאוחר, אלא לעשותה לאלתר בזריזת – ''מיד''; לעשותה בשמחה, כמו שכתוב: ''ששים ושמחים לעשות רצון קונם'' – ''בשמחה''; ולעשותה אפילו בממון הדרוש לו לאדם בשביל עצמו ולא להמתין עד שיהיה לו ממון מיותר – ''משלי'' (דברי שערי חיים).

''ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה''' (כ''ו, י''א)
אדם שמקבל מתנה מאת המלך, איננו שמח כל-כך על עצם ערכו של החפץ, כפי שהוא שמח על העובדה שהמלך נתן לו מתנה, חשיבותו של הנותן היא העיקר בשמחתו.

לפיכך אמר הכתוב: ''ושמחת בכל הטוב'' – לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר ''אשר נתן לך ה' אלהיך'' – משום שהשם-יתברך הוא הנותן'' (תפארת שלמה).
זוהי גם הכוונה שבדברי-הבקשה: ''שמחנו בישועתך'' (תפילת שבת) – שנהיה שמחים לא רק בעצם הישועה, אלא בעיקר משום שהישועה היא ישועתך (אבני אזל).

''בערתי הקדש מן הבית'' (כ''ו, י''ג)
הבערתי (מלשון ''לא תבערו אש'') את הקדושה מהמצוות אשר עשיתי בבת. הקדושה התלקחה ונשתלהבה יותר ויותר בכוחן של המצוות. (תפארת שלמה).

''לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי'' (כ''ו, י''ג)
לשם-מה כפילות לשון זו?
ברם, יתכן שיקויים אדם מצוה ויסיח דעתו הימנה, כי ישכח את זה אשר ציוו אותה ויקיימה מתך רגילות גרידא – ''מצוות אנשים מלומדה''. לפיכך אומרים: ''לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי'' – שעה שקיימתי את המצוות לא שכחתי אותך, אשר ציוויתנו אותן (בשם שפת-אמת ז''ל).

נאמר במדרש, שהמונע עצמו מן המעשרות סופו שהעכברים אוכלים את תבואתו; וכמו כן מצינו בגמרא, כי האוכל ממה שעכבר אוכל שוכח את תלמודו (הוריות י''ג).
לפיכך אומרים: ''לא עברתי ממצוותיך'' – אלא הפרשתי מעשת כהלכה, הרי ממילא לא אכלו העכברים מתבואתי, ועל-כן ''לא שכחתי'' את תלמודי (ערבי נחל).

''ולא נתתי למת'' (כ''ו, י''ד)
מצינו בספרים הקדושים, כי העושה מצוה שלא כראוי, מתוך כוונתות של תועלת אישית, מתגלגלת אותה מצוה לידיהם של הסיטרא-אחרא ומגבירה את כוחם.
לפיכך אומרים: ''ולא נתתי ממנו למת'' – לא נתתי את מצוותי לכוחות-הרע ולא עשיתי מהן ''זבחי מתים'' (תפארת שלמה).

''השקיפה ממעון קדשך...וברך את עמך ישראל'' (כ''ו, ט''ו)
וברך את עמך ישראל בבנים ובבנו (ספרי).
כשמקיים אדם מצות בכורים, יודע ומבין הוא שאין המצוה הזאת נוגעת דוקא לפרי-האדמה בלבד, אלא גם לפרי-הבטן – שיש להקריב לפני השם-יתברך את בכורי שנות-ילדתום, בעודם רכים, ולקרבם אל הקודשה על-ידי חינוך תורני כראוי.
אם נוהג אדם כך, הריהו מתברך ממילא ''בבנים ובבנות'' – שאז הילדים מהווים ברכה להוריהם ולעולם אינם מתנכרים להם (אבני אזל).

''וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה...ולשמר כל מצותיו'' (כ''ו, י''ח)
השם-יתברך נתן לך גדלות וחשיבות בזה שהטיל עליך לשמור את מצוותיו. זה יתרונך לעומת יתר האומות, אשר לא זו בלבד שלא נתחייבו במצוות אלא אדרבה: ''גוי ששבת חייב מיתה'' (הכתב והקבלה).

''וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב'' (כ''ז, ח')
השם-יתברך אומר למשה רבנו, כי יכתוב את דברי-התוכחה והקללות דלהלן באופן כזה, שיהיה ''באר היטב'' – שידעו הצדיקים והחכמים בדורות הבאים לבארם ולפרשם לטובה.
מכאן רמז, שאכן יש בכוחם של הצדיקים לבאר את התוכחות לטובה ולהפוך את הקללות לברכות (הרה''ק רר''א מליזנסק זצ''ל).

''היום הזה נהיית לעם'' (כ''ז, ט')
היום הזה, בו קבלת עליך בשבועה לקיים את התורה, נהיית לעם. הלאומיות הישראל איננה מתחילה משעה שישראל זוכים לרץ משלהם או שפה משלהם, אלא דוקא משעה שהם מקבלים עליהם עול תורה, ואפילו בעודם שוריים במדבר ללא ארץ וללא כל אמצעי-קיום טבעיים הדרושים לעם.
זהו ייחודה של הלאומיות הישראלית (רבי שמשון רפאל הירש ז''ל).

''אשר יעשה פסל ומסכה...ושם בסתר'' (כ''ז, ט''ו)
אין לך גרוע מזה, כשעושים פסל ומסכה, תועבת ה', ''ושם בסתר'' – ומצניעים את האליל מאחורי מסווה של דיבורים נאים ורעיונות נעלים, כגון ''תחיה לאומית'', תרבות, השכלה וכיוצא באלו. כאשר שיטת-הכפירה נאמרת בגלוי והכל רואים בעליל את הפסל והמסכה – איננה כה מסוכנת כמו בעת שהיא מתעטפת באיצטלה של מלים יפות ומושגים מקודשים. לפיכך אמרה תורה על כגון זה: ''ארור'' (אבני אזל).

''אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם'' (כ''ז, כ''ו)
יש בני-אדם שמקיימים את המצוות מתוך כוונת-רמיה, למען היו מוחזקים לאנשים חשובים וישרים ועל-ידי-כך יזכו לאמון בעניני-ממון או לכיבודים שונים. והיינו: ''אשר לא יקים...לעשות אותם'' – שאיננו מקיים את המצוות משום שצריך לקיימן, אלא תוך שאיפה להשיג את מטרותיו השפלות. אדם שכמותו הוא בכלל ''ארור'' (עקדת יצחק).

כידוע סברו הרפורמים הראשונים, כי מן הצורך להקל את עול-היהדות ולבטל חלק מן המצוות, כדי לאפשר לאנשי הדור החדש להשאר במקצת בתחומי היהדות. אם דורשים מאנשי דורנו – טענו הרפורמים – יתר על מידה, הרי זה קשה מדי בשבילם והם מנערים עצמם לחלוטין מן היהדות.
אמר על כך בעל הכתב-סופר ז''ל, כי זוהי כוונת הפסוק: ''ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת'' – ארור כל מי שאומר כי אין צורך לקיים את כל התורה כולה, אלא יש לבטל חלק ממנה, ואפילו אם כוונתו היא ''לעשות אותם'' – כדי שיקיימו לפחות חלק אחד ממצוות-התורה.
''אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם'' – היינו, מי שאומר כי מצוות-התורה אין צורך לקיימן דוקא למעשה, אלא די אם יורד אדם לעומק מובנן ולבו מרגיש את קדושתן, בהסתמכו על דברי חכמינו: ''רחמנא לבא בעי'' – אפיקורסים שכמותו הם בכלל ''ארור'' (כתב סופר).

הרמב''ן מביא על הפסוק הזה מאמר חז''ל: ''אמר רב אסי בשם רבי תנחום בר' חייא: אפילו למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק (לומדי-תורה) ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור'' (ירושלמי סוטה).

''ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך'' (כ''ח, ב')
פעמים רבות יש שאדם בורח מפני דבר שבעצם לטובתו הוא, כי איננו יודע ואיננו רואה את הטובה העשויה לצמוח לו ממנו. לפיכך אמרה תורה: ''והשיגוך'' – הברכות ידלקו אחריך, וישיגוך, אף אם תברח מפניהן. כיוצא בזה ביקש גם דוד המלך: ''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'' (תהילים כ''ג, ו') – ירדפוני נא הטוב והחסד, גם כאשר לא אדע כי טוב וחסד הם ואברח מפניהם (שער בת רבים).

''והשיגוך'' – שימצאוך באותו מקום בו היית עד כה, שלא תלך שולל אחרי העשירות וההצלחה לסטות מדרך היהדות האמיתית, כדרכו של עולם (חשבה לטובה).

''ברוך אתה בעיר'' (כ''ח, ג')
בעיר – בשכר במצוות שאתה עושה בעיר (מדרש).
יש בני-אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות, אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ייאמר עליהם חלילה כי ''חשוכים'' הם, ''נחשלים'' וכדומה, על-כן אמר הכתוב: ''ברוך אתה בעיר'' – רק אם לא תבוש ותקיים את המצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות, אזי תהיה ברוך. וכך נאמר גם בסימן הראשון בשולחן-ערוך: ''ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו'' (דברי שערי חיים).

יהודי אמיתי אל לו להיות יהודי ירא-שמים רק בפני עצמו, אלא עליו להשתדל ולעשות הכל כדי להשפיע גם על סביבתו; עליו לדאוג לכך שגם ''בעיר'' יקיימו תורה ומצוות (שם).
נוהגים העולם לומר על אדם אשר הוא צדיק בפני עצמו ואינו עושה מאומה בשביל אחרים, כי הוא ''צדיק בפרווה''.

שכן יש אדם, אשר בהשתלט עליו הקור הריהו מתעטף בפרווה וחם לו, אולם יתר הנוכחים בבית מוסיפים לקפו בקור. אבל מאידך יש אדם שבמקרה כזה הוא מסיק את התנור וכך הוא משפיע חום גם על האחרים. לפיכך, צדיק הדואג רק לעצמו, שאינו נותן דעתו על אחרים ומניחם ''לקפוא'' – הריהו ''צדיק בפרווה'' (הרבי ר' בונם מפשיסחה ז''ל).

''ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך'' (כ''ח, ו')
שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם (רש''י).

מקשים המפרשים, והלא להלן נאמר: ''ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך'' (פסוק י''ט), כלום גם שם אפשר לפרש: ''יציאתך כביאתך''. הן ביאתו של אדם לעלם ודאי שהיה בלא חטא?
ברם, מצינו ב''בית-יוסף'', שלפיכך מברכים אנו כל יום ''שלא עשני גוי'' ואין אנו מברכים ''שעשני ישראל'', שכן אמרו חכמינו: ''נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא'' (עירובין י''ג) – ואם-כן שוב אי-אפשר לאדם לברך על אשר נברא, שהרי נוח לו אלמלא לא נברא, אלא מברך הוא על-כך שלפחות לא נברא גוי.
אולם בתוספות נאמר, כי רק לגבי סתם בני-אדם אמרו: ''נוח לו שלא נברא'' אבל צדיק, שלומד תורה ומקיים מצוות, אשריו ואשרי דורו שנברא.

נמצינו למדים, כי רק כשהדברים אמורים בברכה יש להשוות את ''צאתך'' ל''בואך'' – ''מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך בלא חטא'' – שהרי עצם היבראו של אדם אינו כלל בגדר ברכה, לפי שנוח לו לאדם שלא נברא, אלא באם הוא יוצא מן העולם בלא חטא אזי כדאי יה לו להיברא. אבל כשהדברים אמורים בקלל, היינו כשלא קיים תורה ומצוות, אזי הרי עצם היבראו של אדם קללה הוא, לפי שנוח היה לו אילולא נברא, וממילא כך הוא פשוטו של פסוק: ''ארור אתה בבואך'' – עצם בואך לעולם היה בגדר קללה (בנין אריאל).

 


 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
+ שלח משוב