קריאת התורה ברצף
פינחס

תתעלף עוד פעם
זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו'

מסירות הנפש לתורה אצל גדולי ישראל, כמו גם אהבתם ותשוקתם לתורה ולמצוות, הייתה לאין ערוך, כי הם ידעו שזו כל מהות האדם, לקיים כפשוטו את הפסוק "אדם כי ימות באוהל". ונביא מעשה שעוסק ברבי משולם איגרא, שלימים התפרסם כגאון הדור ורבו של החתם סופר, שעוד כשהיה בגיל פחות מבר מצווה סיים את הש"ס.

העשיר של העיר רצה לקחתו כחתן לבתו, וכמובן להעשירו בנדוניה נכבדת ביותר, והביאו לביתו. בינתיים הוגשו לשולחן קפה, חלב וסוכר - כל דבר בנפרד, כדי שיוכל למזוג לעצמו כאוות נפשו. הבת שאמורה להיפגש איתו צפתה בינתיים מחדרה על הצדיק שהגיע.

כיוון שבאותם הימים רק החל הקפה להתפרסם, ואז גם הוא היה יקר, רק העשירים רכשו אותו. וממילא רבי משולם, שהיה שקוע בתורה יומם ולילה, ולא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, והיה גם עני, לא הכיר ולא ידע מה הוגש לו. לכן החל להתבונן לפי התורה מה עליו לעשות עכשיו. מכיוון שאכילה קודמת לשתייה - אכל את כל הסוכר. ואחר כך שוב חשב מה קודם - הקפה או החלב, והבין שהקפה קודם, כיוון שהוא שחור כמו הלילה והחלב לבן כמו היום, ונאמר "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד", ולכן קפה קודם. בהמשך הוא ראה שמתחת לקפה יש גוש סמיך, והבין שכנראה בשביל זה הוא קיבל את הכפית, והחל לאכול את גוש הקפה עם הכפית.

כראות הבת הצעירה איך חתנה המיועד אוכל את גוש הקפה עם הכפית - מיד רצה בבהלה לאמה, סיפרה לה בבכי את הכל, ואמרה שהיא לא רוצה אותו כחתן. לשמע הבכי הגיע גם אביה, שאל לפשר הבכי, והיא סיפרה לו. אמר לה אביה: 'מדובר בספר תורה מהלך. הוא לא מתעניין במנעמי העולם הזה'. אבל הבת אמרה 'אם הוא ספר תורה - שישאר בהיכל'. בסופו של דבר דחה אביה את החתן.

והנה לימים, כעבור שבע שנים, הגיע העשיר הגדול אל אחת העיירות הסמוכות, וראה שם רב גדול מהלך בחדרו אנה ואנה, ומחשבותיו כאילו בעולמות טמירים, ומקמט את מצחו ומאמץ את מוחו. חשב העשיר אולי אירעה איזו צרה לעניי העיר, ושאל את הרב האם הוא יכול לעזור במשהו. הרב רמז שאין בידו לעזור, ושאל העשיר את הרב אולי בכל זאת יואיל לשתף אותו במחשבותיו.

אמר לו הרב: 'יש תלמיד חכם מעירכם ששלח אליי אגרת עם דברי תורה עמוקים ביותר, ואני צריך להתאמץ מאוד להבינם, כי חכמתו רבה היא'. 'מיהו התלמיד?', שאל העשיר. סיפר לו הרב שמדובר בר' משולם איגרא. צנח העשיר והתעלף במקום, והרב לא הבין מה קרה לו. כשהתעורר מעלפונו שאל לפשר הדבר, וענה לו העשיר 'זה היה אמור להיות חתני, ואני דחיתי אותו'. 'אם כך', אמר הרב, 'תתעלף עוד פעם'.

תמכור לי את המצווה במיליון דולר
על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו'

אמרו חז"ל (ב"ב, ע"ח) "המושלים אלו המושלים ביצרם". הם אומרים בואו חשבון, שזה חשבון נפש, וכמאמר דוד המלך ע"ה (ל"ב, ט'), "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין", שהסוס מסוגל לרוץ בבהלה וליפול לתהום בגלל שהוא לא נותן את דעתו האם הדרך הזו טובה יותר או פחות. מה שאין כן האדם שצריך לחיות עם חשבון נפש, ולאו דווקא בגשמיות, ששם אין צורך גדול להזהיר את האדם. כי כל אדם נורמלי יודע שאם הוא מרוויח בחודש 4,000 שקלים, הוא לא יוציא 10,000 ש"ח ללא חשבון.

אבל הבעיה מתחילה ברוחניות. כשהאדם צריך לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמו, עליו לבחור: האם הוא הולך לפי השולחן ערוך או שמא נוטה קצת למאוויים שלו כשזה נוגד את הנוחיות שלו? האם הוא רודף אחר התורה כמו שהוא רודף אחר הכסף והתאוות? שהרי בלי זה הוא לא יקנה תורה לעולם. גם שלמה המלך ע"ה אמר "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים - תחפשנה אז (ורק אז) תבין יראת ה'". כלומר, האם אני מנצל את כל שעותיי ודקותיי הפנויות ללימוד תורה והתקרבות לה'? איך התפילה שלי נראית? איך הברכות שלי נראות? איך לימוד התורה שלי נראה, ואיך הצניעות ועוד ועוד. ולהבדיל, כמו בעל מכולת או כל חנות אחרת, שעורך מאזן מדי תקופה על מנת לברר מה ההכנסות ומה ההוצאות, מה להמשיך לפתח ולמכור ומה לעזוב וכו', קל וחומר על חיינו היקרים, שהם העולם הבא. והנה ונראה מעשה בזמננו שימחיש לנו מה זה חשבון נפש.

ומעשה שהיה כך היה. בחור מאזור צפת נסע לרגל עסקיו לאזור תל אביב, ובשלב מסוים במהלך היום חש רעב. כיוון שהבחור הנ"ל הוא יהודי דתי, הוא חיפש כמובן מסעדה עם הכשר מהודר. וכידוע, באזור תל אביב לא מדובר במשימה קלה. עבר ממסעדה למסעדה, ולא מצא את מבוקשו. עד שפגש באדם שהסביר לו איך להגיע למסעדה כשרה למהדרין. הבחור הודה לו מאוד ונסע למסעדה הנ"ל, שנמצאת ברח' מזא"ה בתל אביב. ובאמת, נוכח שבעל הבית בעצמו חרדי לדבר השם, ראה את תעודת הכשרות למהדרין, ישב ואכל.

תוך כדי סעודתו ראה דבר פלא: עשרות נערים וילדים נכנסו למקום, לקחו כיפות שהיו מעל המקרר, הניחו על ראשם, אמרו "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד", פתחו את המקרר, הוציאו טרופית, בירכו "שהכל נהיה בדברו" - ושתו. לאחר שיצאה החבורה הקדושה הזו שאל הבחור את בעל הבית לפשר הדבר. ענה לו בעל המסעדה "הילדים הללו לומדים בבית ספר חילוני, ולא מלמדים אותם מה זה תורה ומצוות. הצעתי להם 'כשאתם מסיימים את הלימודים - תבואו ותשתו טרופית בחינם, אלא שתקראו שמע ישראל ותברכו שהכל נהיה בדברו. וברוך ה', ככה הם מתקרבים קצת לה', ומצווה גוררת מצווה".

היהודי התפעל והתרגש מאוד, ואמר לו 'אשריך, זו מצווה מאוד גדולה'. אמר לו בעל הבית 'בוא ואספר לך מה זו התרגשות גדולה יותר. היה כאן אמריקאי עשיר שראה את המחזה הנ"ל, ולפתע הוא פרץ בבכי מרוב התרגשות, ואמר שהוא רוצה לקנות את המצווה הזו, ומוכן לשלם לי עבורה מיליון דולר. כמובן שהסתחררתי מהסכום, אבל לא מיהרתי לענות, ואמרתי לו שאני צריך לחשוב שלושה ימים. לאחר אותם ימים הגיע האמריקאי, ואמרתי לו שאני מסרב למכור לו את המצווה. הוא שאל כמובן למה, ואמרתי לו שחשבתי שאם יהיו לי מיליון דולר - אולי אקנה וילה יפה עם בריכת שחייה, וגם מכונית מפוארת, ואולי ארחיב את המסעדה ואחיה בעושר גדול. אבל מה יהיה אחרי 120 שנה? הווילה, המכונית, הבריכה והמסעדה - כולם ישארו פה, מה שאין כן אם לא יהיו לי מיליון דולר. אולי לא יהיו לי וילה, בריכה ומכונית חדשה, אבל כל הברכות והשמע ישראל כן ישארו לי לנצח נצחים'.