שבילי הפרשה - תולדות
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר בראשית >> שבילי הפרשה - תולדות

פרשת תולדות מאתר שטייגן

. ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (כה, יט)
 
וכבר עמד רש"י על דוחק לישנא דקרא שבא לספר תולדותיו וזרעותיו של יצחק, וממשיך בלידת יצחק גופיה ע"י אברהם אביו.
ולדעת הרמב"ם הוא מבואר היטיב, שהרי פסק הרמב"ם דאין האב מקיים מצות פריה ורביה עד שיוליד בן הראוי להוליד, ואם היה בנו סריס או עקר שאין יכול להוליד, לא קיים מצות פו"ר, וא"כ הכא כשסיפר הכתוב על תולדותיו של יצחק וזרעו אחריו, חזר ואמר דעי"ז שהוליד יצחק את זרעו נתקיים מצות פריה ורביה ורביה של אברהם, דבעצם ע"י שהוליד את יצחק עדיין לא קיים המצווה, שהרי יצחק עקר היה (וכדאיתא במדרש), אכן כיון שנתרפא יצחק מעקרותו ואף ילד את בניו, ממילא אפשר להחשיב אברהם מולידו כמקיים מצות פריה ורביה וכל זמן שהיה עקר, אף שבפועל הולידו סו"ס אין נחשב שהוליד לענין קיום המצוה, ורק אחר שהיו לו תולדות אחריו אז הוא דנחשב 'אברהם הוליד' ודקיים עי"כ מצות פ"ר.
(מהר"ם חביב)
 
בת בתואל הארמי וכו' אחות לבן (כה, כ)
 
וברש"י, להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ולא למדה ממעשיהם, וא"כ נמצא שצדיק בן רשע מעלתו גדולה מצדיק בן צדיק. ולאידך גיסא (בפס' כא) כתיב ויעתר לו ולא לה שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע, וא"כ חזינן דצדיק בן צדיק מעלתו עדיפה, ועיין.
ויש לומר, דכלפי האדם עצמו יש מעלה לצדיק בן רשע שלא למד ממעשי אבותיו, אך לענין קבלת התפילה יש עדיפות לצדיק בן צדיק, מצד זכות האבות שמצטרפת לתפילתו.
(רבי גבריאל יוסף לוי שליט"א)
 
ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וכו' ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא)
 
ויעתר הרבה והפציר בתפילה, ויעתר לו ותפצר ונתפייס ונתפתה לו (רש"י).
על שום מה היה צריך יצחק להרבות בתפילה להפציר לפיס ולפתות את בוראו שיפקדנו בזרע בשעה שהקב"ה הבטיח לאביו אברהם כי ביצחק ייקרא לו זרע וכבר מובטח הוא בפרי בטן, וכיון שהוא מובטח בעצם הדבר וכל ענין התפילה היה לזרז ולהחיש קיום ההבטחה על ענין זה מה צריך כ"כ ריבוי הפצרה ופיוס, אלא אכן כפי שנתבאר אף כי ידע בבירור שסופו להוליד בנים ולא בא אלא למר את הדבר מ"מ דבר זה גופא לא היה פשוט כלל ועיקר, דהרי אמרו ז"ל שאברהם אבינו היה ראוי לחיות מאה ושמונים שנה ונתקצרו ימיו בחמש שנים כדי שלא יראה בקלקלתו של עשיו נכדו, נמצא כי לכשיענה הקב"ה תפילת יצחק להפקד בבנים יהיה צורך לקצר מחיי אברהם אבינו, ועל כן לא נתפתה ונתפייס הקב"ה אלא לאחר ריבוי גדול של תפילה ובקשה.
(רבי יוסף חיים זוננפלד - מהגרש"י בורנשטיין שליט"א)
 
ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' וגו' (כה, כא)
 
ואברהם אביו שהיתה אשתו שרה עקרה למה לא עשה כמעשה יצחק בנו להעתיר לה' עד אשר יעתר לו לפקדה בפרי בטן, ולא מצינו כך באברהם.
אלא אברהם היה אסור בתפילה על כך וכהא דשנינו (ברכות נד, א) היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא, וטעם הדבר כי כבר וולדה בקרבה ונקבע מינו ואין להתפלל על שינוי הטבע, ואם כן הרי שרה לא היתה יכולה ללדת כלל כיון שהיתה אילונית וכדדרשו (יבמות ד) אהא דאין לה ולד שאפילו בית ולד אין לה, ועל פי דרכי הטבע לא היתה יכולה לילד, וא"כ ל"ש ע"ז תפילה כי צריך שינוי הטבע והוזקק אברהם לחכות לנס, משא"כ גבי רבקה שלא היתה כי אם עקרה ושפיר יש מקום להתפלל שתיפקד.
(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)
 
ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' (כה, כא)
 
ובגמ' יבמות (סד, א) על הכתוב ויעתר לו ה' ויעתר להם מיבעי ליה, ומשני לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, ופרש"י תפלתו שהיה צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה צדקת בת רשע, לפיכך תלה בו הכתוב.
ובטור או"ח (סי' נ"ג) ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, והב"ח שם הביא בשם המהרש"ל דמ"מ אם שניהם שוים בודאי שהמיוחס קודם לשאינו מיוחס, וראוי לדקדק ע"ז כי אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע, והיינו דדעת הב"ח בכוונת הטור דכל המעלה שיש למי שהוא מזרע רחוקים הוא רק אם הוא צדיק גדול יותר.
ובט"ז סק"ג הקשה על המהרש"ל וז"ל ולענ"ד מדכתב הרא"ש טוב לקרב משמע שיש בפניו ברירה ואפ"ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחד כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא ליבא בעי, ותהיה תפילתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב עכ"ל, הנה דעת הט"ז דעדיף להעמיד ש"ץ שאינו מיוחס על פני המיוחס, וצ"ב מה יענה למה דמבואר בש"ס להדיא דאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו'.
עוד צ"ע בדעת הטור עצמו, כי הנה בהלכות תענית סי' תקע"ט הכריע דעדיף להעמיד ש"ץ צדיק בן צדיק ואין ראוי להעמיד מי שאביו או אחד מן הנלוין אליו הוא בעל עבירה דתפילת צדיק בן צדיק עדיפא, וצ"ע שהטור סותר משנתו בהלכות תפילה שכתב דראוי לקרב זרע רחוקים, ועמד בזה בפרישה סק"ז ותירץ דבהלכות תפילה מיירי באם יש בו פסול משפחה ואילו בהלכות תענית מיירי במי שאביו רשע.
ונראה, דהנה רבי יצחק זאב והמשך חכמה בפר' ויחי ביארו מה דכתיב בחרבי ובקשתי ובתרגום בצלותי ובבעותי, והוא כי החרב החדה יש בעצמותה כח ההריגה, ואילו החץ אין בו בעצמו כח ההריגה אלא ע"י מתיחתו על הקשת יש בו כח להרוג, ומעתה ביאר דתפילה היינו מה שתיקנו אנשי כה"ג הרי שהתפילה בעצמה יש בה סגולה וכח להתקבל, ואילו בקשות ותחינות משולות לחץ שענין קבלת התפילה בשמים תלוי בכחו וצדקותו של המתפלל, ועמש"נ בפרשת לך לך (פי"ז פי"ח).
ומעתה י"ל דבתפילה שתיקנוה אנשי כנסת הגדולה שבעצמה יש בה כח, הרי בזה אין מעלת צדיק בן צדיק, אדרבה עדיף לקרב מזרע רחוקים, ולכן לענין תפילה קבועה שמתפללים בזה כתב הטור שעדיף לקרב מזרע רחוקים, אמנם בהלכות תענית לא מיירי בתפילה הקבועה שתיקנו אנשי כה"ג אלא בתפילות ותחינות מיוחדת, בזה עדיף שיהא הש"ץ צדיק בן צדיק כדי שזכות אבותיו תסייע שתתקבל תפילתו.
והנה במור וקציעה באו"ח סי' נ"ג הביא שהמהרש"ל בתשובה כתב לחלק בין תפילת רבים דבזה עדיף לקרב מזרע רחוקים, לבין תפילה ביחיד דבזה צדיק בן צדיק עדיף כמעשה דיצחק ורבקה, ובספר אליהו זוטא האריך ליישב דבריו, והיעב"ץ דחה דבריהם דאין מקום לחלק בין תפילת היחיד לתפילת הרבים, יעוי"ש.
ונראה בביאור דברי המהרש"ל, דהנה איתא (בסוטה לג, א) כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, ומוקים לה ביחיד, ופירש רש"י (ד"ה יחיד) דיחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, אבל ציבור לא צריכי להו דכתיב הן אל כביר לא ימאס שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, ולכן אף בלשון ארמי מתקבלת התפילה בלא עזרתן של מלאכי השרת.
והנה ברוח חיים פ"ב מי"ג כתב בביאור המשנה אל תהי רשע בפני עצמך שלא תתפלל ביחידות, וביאר בזה לשון הכתוב פנה אל תפילת הערער, שתפילת יחיד פונים אותה על כל צד בדקדוק אם היא ראויה לעלות אם לאו, 'ולא בזה את תפילתם' היינו בתפילה בציבור, ויעוין בכוזרי (ג' י"ט) שהיות ואינו מצוי שהיחיד ישלים תפילתו ללא משגה ובלבול מחשבות זרות על כן קבעו חכמים שיתפלל האדם עם הציבור.
מעתה נראה דתפילת הציבור שיש בה בעצמה סגולה שתתקבל אף בלא עזרת המלאכים, בזה שפיר כתב הטור דעדיף ליקח מזרע רחוקים, כי סגולת התפילה עצמה שהיא מתקבלת אף בש"ץ שאינו מיוחס, ואילו בתפילת היחיד (כמעשה דיצחק ורבקה) בזה דעת המהרש"ל דמאחר שאין כאן סגולה זו שתתקבל התפילה כ"כ, לכן עדיף ש"ץ צדיק בן צדיק שזכות אבותיו מסייעתו שתתקבל תפילתו.
(רבי עקיבא קיסטר שליט"א)
 
ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' (כה, כא)
 
ויעתר לו, לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, לפיכך לו ולא לה (רש"י).
אפשר לבאר טעם אחר במה שנעתר לו ולא לה ע”פ הגמרא בנדרים (פא, א) מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן, רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה והיינו דאין מתפללין ומברכין את בניהם בתחילה שיהיו ת"ח, אלא קודם מברכים אותם שיהיו מוצלחים בעניני עוה"ז ורק אח"כ מברכים אותם שגם יהיו ת"ח.
והנה פרש"י לשון הפסוק 'לנכח אשתו', זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת, וכבר אמרו חז"ל הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין, נמצא דיצחק שהיה אצלו העיקר עבודת הקב"ה התפלל לצד דרום, ורבקה דהיה חשוב אצלה גם עניני עוה"ז התפללה לצד צפון, ולפיכך 'ויעתר לו' לו ולא לה.
(פנינים יקרים)
 
ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה' (כה, כב)
 
פירש התרגום אונקלוס 'ואזלת למתבע אולפן מן קדם ה'', וצ"ב.
ונראה לבאר ע"פ המדרש בראשית רבה (סג, ו) 'ויתרוצצו הבנים בקרבה, ר"י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה', והנה פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (ט, ד) 'בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל'. ולפ”ז י"ל דזהו מה ששאלה רבקה, דכיון שידעה שאחד מן העוברים יהיה עשו ויש לו דין בן נח, וכיון שהם רוצים להרוג זה את זה הרי יש להם דין רודפים, ושאלה אם היא צריכה להרוג אותו כדין רודף שמצילין את הנרדף בנפשו של רודף, ובשלמא יעקב שיש לו דין ישראל פטור כדין ישראל הרודף אחר העובר שפטור, אבל עשו שהוא בן נח חייב מיתה גם כשרודף אחר העובר.
ועל זה ענו לה 'שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו', והיינו שאמרו לה דכל זמן שהם עדיין עוברים אינם חלוקים ולשניהם דין ישראל, ורק לאחר שיולדו 'ממעיך יפרדו' והיינו דלעשו יהיה דין עכו"ם וליעקב דין ישראל.
(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)
 
ויתרוצצו הבנים בקרבה (כה, כב)
 
רבותינו דרשו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על פתחי עבודה זרה עשיו מפרכס לצאת. (רש"י).
וצ"ע ממה דמבואר במסכת סנהדרין (צא ב) על שאלתו של אנטונינוס לרבי מאימתי יצר הרע שולט באדם, אמר רבי משעת יציאה שנאמר (לעיל ד, ז) לפתח חטאת רובץ, ולכאורא כאן נתבאר דלעשיו היה יצה"ר כבר משעת יצירה.
ותירץ הספר גור אריה דנראה דהיינו דוקא שאין האדם חוטא ביצה"ר להיות מתאוה לחטוא קודם שנולד, אבל כאן מה שעשה עשיו לא בשביל יצרו אלא מפני שהיה רוצה לצאת ולשוב אל מינו וטבעו, כי כל דבר מתעורר אל טבעו, וכן יעקב מתעורר אל רוח הקודש. והנחלת יעקב תירץ כי סבר כמאן דאמר משעת יצירה, היצר הרע.
(שפתי חכמים)
 
ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשיו (כה, כה)
 
'אדמוני' סימן הוא שיהא שופך דמים. 'כולו כאדרת שער' מלא שער כטלית של צמר המלאה שער. 'ויקרא שמו עשיו' הכל קראו לו כן לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה (רש"י).
לשון המקרא מורה כי יש שייכות בין אדמוניותו למה שהיה כולו כאדרת שיער ואין אלו ב' ענינים נפרדים שהיו בו.
וביאר הדבר יתפרש לפמש"כ רש"י דענין האדמוניות שבו בא להורות על כך שיהיה שופך דמים, ומעתה היה מקום לתמוה דאיך יורה אדמוני שבו על כך והרי יתכן כי היה אדום לפי שלא נבלע דמו באיבריו, וכמו שנפסק להלכה (יו"ד רס"ג ס"א) דקטן שנולד אדום סימן שלא נבלע דמו באיבריו אלא דמו בין העור לבשר, ועל כן אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו.
ועל זאת המשיך הכתוב שהרי היה כולו כאדרת שער, וגבי הלכות מילה קיי"ל (שם רס"ו סי"א) דעל ידי שנגמר שערו וציפרניו של תינוק הרי זה מורה כי הוא שלם באיבריו ואין סכנה למולו, וכיון שנגמר שערו וכדפירש"י שנקרא עשיו לפי שנגמר שערו כבן שנים הרבה, א"כ הרי על כרחך אדמוניותו איננה מחמת שלא נגמר באיבריו ולא נבלע דמו כי אם סימן ואות לכך שיהא שופך דמים, ובא זה ולימד על זה.
(ברית שלום)
 
ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו וגו' (כה, כו)
 
וכבר עמד רש"י על מה ולמה עשה אותו צדיק כן לאחוז בעקב אחיו בשעת יציאתם לאויר העולם.
ונראה לפי מה שאמרו ז"ל (סנהדרין צא, ב) שלא יתכן שיהיה יצר הרע שולט באדם בשעת יצירה שאם כן היה מבעט במעי אמו ויוצא והיתה באה אמו לידי סכנה, ועל כן אין יצה"ר באדם אלא משעה שהוא יוצא ממעי אמו ולא קודם.
אמנם יעקב היה רואה בעשיו שיש בו כבר יצר הרע משעת יצירתו שהרי היה מפרכס ליצא בכל עת שהיתה אמו עוברת על פתחי עבודה זרע, ועל כרחך הבין כי בשונה מכלל הנבראים הרי קיבל עשיו יצה"ר מתחילת יצירתו. והיה יעקב ירא שמא יבעט באמו כשיצא ותבוא אמו לידי סכנה ועל כן היה אוחז בעקבו לשמור עליו לבל יבעט ובכך לגונן על אמו מפני הסכנה.
(רבי ב"צ אריה ליב ציזלינג)
 
ויהי עשיו איש יודע ציד וגו' (כה, כז)
 
יודע ציד, לצוד ולרמות את אביו בפיו ושאלו אבא היאך מעשרין את התבן ואת המלח כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות (רש"י).
ואיך סבר יצחק מכח קושיות הללו כי מדקדק במצות הוא, אדרבה הרי אלו סימני טפשות ועם ארצות, ואלא כונתו היתה לבוא במרמה ובחכמה, ושאלו דאף דדין מעשר בכלל הדברים הוא קבוע אחד מעשרה, מ"מ הדעת נותנת כי יהיו יוצאים מן הכלל לתרי גיסי, הן מלח שהוא דבר שמשתמשים בו מעט ונותנין ממנו קורטוב מועט בתבשילין בדרך כלל, והסברא נוטה שיהיה שיעורו בפחות, ואילו תבן להיפך עיקר שימושו בכמות מרובה יותר משאר אוכלין וכסברא יש לחייב מעשרו בשיעור גדול טפי מכלל האכלין, ומכך היה סבור יצחק כי מדקדק ומעיין הוא בגדרי המצוות ושיעוריהם.
(זבחי צדק)
ביתר ביאור יש לפרש כי הרי פירשו הקדמונים (רדב"ז בביאור הרמב"ם והשגת הראב"ד מלכים פ"ט ה"א) כי אברהם תיקן מעשר כספים מן הרכוש, ויצחק תיקן מעשר דגן מן התבואה, ומעשר כספים הוא לפי רווחיו, ואילו מעשר דגן הוא לפי מה שגדל אצלו, והוא אשר בא עשיו בחכמת רמאותו ושאל היכן מעשרין, האם כתקנתו של אבא שיתן אחד מעשרה מכל המלח והתבן וככל מעשר דגן, ואו אין בהם חיוב מצד תקנת מעשר דגן ודינם כרכוש גרידא שאין חיובם אלא לפי הרווח שבהם.
ולהנך תרי פירושי עולה יפה לשון שאלתו של עשיו "היאך" מעשרין את המלח, כי עצם החיוב בהם הוה ברירא ליה, ולא בא לדון אלא באופן וצורת המעשה.
(אבני שהם)
 
הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה (כה, לב)
 
צריך להבין דאף כי הולך הוא למות סוף סוף אם לא ימכור הבכורה יירשנה בנו ויקבל פי שנים בחלק ירושת אביו יצחק ואיך הסכים למוכרה ולהפסיד לבנו.
אכן עשיו הקדים בדבריו ואמר אנכי הולך למות מיד, והיינו בעוד אביו יצחק עודנו חי ובזה אפילו ימכור הבכורה ליעקב יהיה כח ביד בניו של עשיו להוציא חלק הבכורה מיעקב וכדקיי"ל בגמ' (ב"ב קנט, א) בן בכור שמכר חלק בכורה בחיי אביו ומת בחיי אביו בנו מוציא מיד הלקוחות (כי הוא נחשב כבכור מגזרה"כ וכאילו בכור סבר הוא), ועל כן ידע עשיו שאף אם ימכור ליעקב לא הפסיד בזה את בנו כלום, אכן יעקב קנה כי ידע שעשיו ימות אחר יצחק וכפי שאכן אירע.
(יעלת חן)
 
ויאמר עשיו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי הבכורה (כה, לב)
 
לכאורה הרי נפק"מ שזכות הבכורה יעבור בירושה לבניו.
ונראה לתרץ ע"פ דעת הרמב"ן, דהאי דינא דהאב אינו רשאי לבכר הוי רק כשהבכור בחיים, אבל אם מת הבכור ובנו ירשו בדין משמוש רשאי האב לבכר, (ובהראשונים מצאנו מחלוקת בזה עיי"ש בפ' יש נוחלין).
ומעתה י"ל דזה ידע עשיו דלגבי בניו שיזכו מדין משמוש הרי יצחק יבכר ויתנו ליעקב, וע"כ טען דאם הולך למות למה זה לי בכורה.
(רבי חיים שלמה ליבוביץ שליט"א)
 
עקב אשר שמע אברהם בקלי (כו, ה)
 
איתא בגמרא יומא (כח, ב) אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקלי, אמר רבא ואיתימא רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין. ומקשין העולם מדוע נקטו חז"ל דווקא מצות ערוב תבשילין.
ונראה ליישב ע”פ מה שכתב הרמב"ן הטעם שאסור להכין מיו"ט לשבת אף שהשבת חמורה מיו"ט, משום שקדושת השבת היא קדושה קבועה וקיימת שנקבעה בידי שמים, אבל קדושת יו"ט היא קדושה שאינה קבועה אלא היא נקבעת לפי בי"ד המקדשים את החדשים, ולכן כדי שלא יראה כמזלזל בקדושת יו"ט אין להכין ממנה לקדושה אחרת של שבת.
אמנם כל זה לאחר שנצטוו ישראל על השבת, אבל אברהם אבינו שקיים את כל התורה בלי שנצטווה א"כ אצלו גם קדושת השבת נקבעה בידי עצמו ולא בידי שמים. ונמצא שאצל אברהם קדושת השבת היא כקדושת יו"ט ממש ששניהם נקבעים בידי אדם ולא הוצרך לערוב תבשילים כדי להכין מיו"ט לשבת, ולכן כיון שקיים אברהם גם מצוות ערוב תבשילין ואע"פ שאינו מחוייב בה, אלא מרוב חביבותו למצוות התורה אמר הכתוב 'עקב אשר שמע אברהם בקולי'.
(בעל האבני נזר)
ובאופן אחר אפשר לתרץ דאין זו הגירסא הנכונה כי אם היה כתוב בגמ' ע"ת בראשי תיבות וכונת הדבר הוא לעירובי תחומין, ונקטו מצוה זו כי רמוזה היא בלשון המקרא אשר התיבה שבראשיתו היא 'עקב' ובא לרבות ולרמוז אהנך מצוות התלויות בעקב ושפיר נופל על עירובי תחומין שעניינה לבל ידוש האדם בעקבו אלפים אמה מחוץ לתחום שבת אלא בערבו את התחומין.
(הגר"א)
 
ויחרב יצחק חרדה גדולה ויאמר וכו' גם ברוך יהיה (כז, לג)
 
גם ברוך יהיה. א"ר לוי לפי שהיה אבינו יצחק מתפחד ואומר תאמר שלא עשיתי כשורה שעשיתי את שאינו בכור בכור, כיון שאמר את בכורתי לקח אמר יאות ברכתי (בראשית רבה סז).
וכיון שיש לו ליעקב ליטול הברכות על פי דין כי קנה הבכורה, והברכות מגיעות להבכור א"כ למה עשה יעקב כל אותה הערמה בלבשו בגדי עשיו ובהציגו עצמו כעשיו ולא בא לתבוע הברכות כדין כיון שקנה הבכורה.
אלא אילו היה מבקש הברכות בתורת בכור יכול היה עשיו לבטלו כדקיי"ל האומר מה שאירש אבא מכור לך לא אמר כלום כי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ויכול שפיר עשיו לחזור בו מן המכירה ולא ירצה יעקב לברכו, אכן כיון שבא במרמה וכבר בירכו יעקב הוי ליה כמי שתפס וקיי"ל דאפי' שאין אדם מקנה דבשלב"ל מ"מ אם קדם ותפס לא מפקינן מיניה, וגם כאן נחשב יעקב כמי שתפס הברכות ותו לא מהני שיחזור בו עשיו ולא מפקינן מיניה, ומדוקדק דרשת המדרש על המקרא "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" ודרשו במרמה בחכמת תורתו, היינו בחכמה זו של תורה דגם בדבשלב"ל אם תפס לא מפקינן, בחכמה זו נטל הברכות.
(יעלת חן)
 
וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשיו (כח, ה)
 
אם יעקב ועשיו, איני יודע מה מלמדנו. רש"י.
וידוע לבאר בשם הגרי"ז, דהנה מבואר בנדרים (לא, א) שהאומר שאיני נהנה לזרע אברהם מותר לעשיו דכתיב 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ולא כל יצחק, והנה נסתפק המהרי"ט באו"ח (ח"ב ס"ו) אם עשיו הופקע רק מלהיות זרע אברהם אבל הוא נחשב זרעו של יצחק, או שאינו שאינו נחשב גם זרעו של יצחק, וביאר לפ"ז הפסוק 'אם יעקב ועשיו', לפי הצד שאינו נחשב זרעו של יצחק בא הפסוק לומר דמ"מ מתיחס לרבקה.
אלא דיל"ד אמאי רש"י מאן בפירוש זה וכתב דאינו יודע מה בא ללמדינו.
ונראה דרש"י שלא פירש כן אזיל לשיטתו שפירש בפכ"ז פכ"ט את הברכה, 'הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, ויעקב אמר ליהודה בני אביך לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות וכאן שלא נשא אלא אשה אחת אמר בני אמך'. ומבואר בדברי מרן רבי יצחק זאב בספרו על התורה, שהברכות באו לקבוע מי הוא אשר נחשב בכלל 'כי ביצחק יקרא לך זרע' יעקב או עשיו, ונקבע בברכות אלו שנתקיים דוקא ביעקב 'כי ביצחק יקרא לך זרע'.
ולפ”ז צ"ע מה הוקשה לרש"י למה לא כתיב וישתחוו לך בני אביך כמו ביהודה, והרי הבנים שלא נכללים בברכות הופקעו מלהיות זרעו של יצחק ואינם בני אביך, ולכן אמר 'וישתחוו לך בני אמך' שאף שאינם בני אביך מ"מ בני אמך הם, וכמ"ש בפסוק 'אם יעקב ועשו', דגם עשו נחשב לבנה של רבקה, ובע"כ מבואר ברש"י דאין לחלק יחוס הבנים, לומר שהם מתיחסים רק לרבקה ולא ליצחק אלא מתייחס עשיו לאמו רבקה, ולכן כתב רש"י איני יודע מה מלמדנו.
(רבי דוד כהן שליט"א)

 
 

 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
+ שלח משוב