פרשת בראשית מתוך מעיינה של תורה
''בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ'' (א - א)
בראשית – בראש כל דבר חייב אדם מישראל לדעת כי – ברא אלוקים את השמים ואת הארץ... (הה''ק רמ''ל מססוב).
התורה שבכתב מתחילה באות ''ב'' – בראשית – ואילו התורה שבעלפה מתחילה באות ''מ'' – מאימתי קורין את שמע.
רמז לכך מצוי בפסוק ''ודברת בם'', שדרשו עליו חז''ל ''ולא בדברים אחרים'' (יומא יט), כלומר – ודברת רק בדברים מן התורה שבכתב ומן התורה שבעלפה, המתחילות שתיהן באותיות ''בם'', ולא בעניינים אחרים שהם דברים בטלים. (מגיד תעלומה).
התורה נצחית היא. גם כיום עוד נמשך אותו ''בראשית ברא''. השם יתברך מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. בידוע, אומן שעושה כלי, כיוון שגמר מלאכתו שוב אין קיומו של הכלי תלוי באומן זה, ואילו הבריאה זקוקה תדיר למאמר פיו של הבורא. אם ינטל, חלילה, כח זה אפילו לרגע אחד, יחזור העולם לתוהו ובוהו.
זה פירושו של: ''המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית''. (ספרים).
ומה טעם פתח בבראשית... שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים... וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. (רש''י). – הכנענים עצמם לא יאמרו כך, כפי המובא במדרש, שכשתבעו הכנענים את ישראל למשפט לפני אלכסנדר מוקדון וטענו כי ארץ ישראל שלהם היא, היתה תשובתם של ישראל: ''עבד שקנה נכסים, הנכסים למי? לא להאדון, כל מה שקנה עבד קנה רבו? והלא נאמר לכנען כי עבד עבדים יהיה לאחיו, וממילא שייכת ארצם לישראל, שהם בני שם''. אלא אומות אחרות, שאף הן שמיות (ממוצא שם) יאמרו ''לסטים אתם'', שכן לא נאמר כי כנען יהיה עבד עבדים לישראל דוקא, כי אם לאחיו. (בראשית ט-כה), ואם כן הרי כל בני שם אדונים הם לכנענים וצריכים לזכות בנכסיהם, ולמה איפוא נטלו להם לישראל את ארץ כנען? על כך באה התשובה: ''ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו''. (מלא העומר)
אמרו חז''ל, שכאשר תרגמו הזקנים את התורה לפני תלמי המלך, כתבו: ''אלקים ברא בראשית'' (מגילה ט').
מהו טעמו של שינוי סדר מילים זה? - שכן באמת לפי חוקי הלשון צריך לבוא נושא המאמר בראש המשפט, כדרך שאנו אומרים: ''ראובן בנה ביתו'' ולא ''בנה ביתו ראובן'', ולפי כך צריך היה גם כאן לבוא בתחילה ''אלוקים'', שהרי הוא נושא המאמר.
אולם, לגבי יהודים אין זה בכלל חידוש, שהשם יתברך ברא את העולם. היהודים השיגו את האמונה במציאות השם וחידוש העולם בעת יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, עד שנשתרש עיקר אמונה זה עמוק בלבם. אלא נתכוונה התורה בעיקר למסור את סדר הבריאה, מה נברא תחילה ומה נברא אח''כ, וממילא נעשית המילה ''בראשית'' לנושא המאמר, כלומר – ב ר א ש ו נ ה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. (ואמנם כך מפרשים הרבה מן הראשונים, שהתורה באה בעיקר למסור את סדר הבריאה).
ואילו לגבי תלמי המלך, הרי מן הצורך היה להבהיר לו עיקר אמונה זה, שהאלוקים ברא את העולם, נעשתה ממילא המילה ''אלוקים'' לנושא המאמר, ולפיכך כתבו הזקנים: ''אלוקים ברא בראשית''. (שמן המור).
על ידי רעיון זה אפשר לקשור את סיומה של התורה – ''לעיני כל ישראל'' – עם התחלתה. רק לעיני כל ישראל – ליהודים – נכתב: ''בראשית ברא אלוקים'', ואילו לגבי הגויים צריך להיות: ''אלוקים ברא בראשית''... (מפרשים).
''בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו'' (א – א, ב)
בראשית – אם מיד בראשיתו של יום זוכר האדם, כי ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – הרי גם לאחר מכן – והארץ – כל העניינים הארציים – תוהו ובוהו הם בעיניו... (חשבה לטובה).
''ורוח אלוקים מרחפת על פני המים'' (א-ב)
זה רוחו של מלך המשיח (מדרש).
בעת שברא ה' יתברך את העולם, ברא אותו כפי שעתיד הוא להיות אחרי ביאת המשיח, נקי מכל רע. אולם, קילקל האדם בחטאו והשחית את העולם, עד שמוכרח הוא לעבור הרבה צרות וייסורים, גלויות ושעבודים, כדי להצטרף ולהזדכך מחדש, להיות ראוי למשיח. ברם, רוחו של משיח כבר היתה מרחפת לפני ה' יתברך עוד בעת הבריאה. (ספרים).
''ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל'' (א-ג, ד)
ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא (רש''י).
מאמר זה מרומז בפסוק גופו, שכן ''יהי אור'' זה לשון עתיד, וסמוך לכך נאמר: ''ויהי אור'' (ולא ''ויעש'' או ''ויברא''), ואות ''ו'' בראש המילה מהפכת אותה מעתיד לעבר; האור היה איפוא מיד לעבר, כלומר – היה ואיננו עוד, כי נגנז לצדיקים לעתיד לבוא. (בשם הגר''א ז''ל מווילנא).
''ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה'' (א-ה)
קרא אלוקים לילה אין כתיב כאן אלא קרא לילה, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הרעה. הדא הוא דכתיב ''ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריא'' (מדרש).
''מאתו לא תצא הרעות'' אמר הכתוב, כי אפילו מה שנראה בעיני האדם כרעה, הרי בתכליתו לטובה הוא, אם כדי שיקבל את עונשו בעולם הזה, או אם כדי להגדיל את שכרו לעולם הבא. לפיכך ''אין הקב''ה מייחד שמו על הרעה'', משום שלגבי ה' יתברך הכל ''טוב'' הוא ואין כל ''רע'' קיים לפניו. רק בעיני האדם נדמה דבר זה או אחר שהוא ''רע''.
על כך מביא המדרש את הפסוק: ''ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריא'', כלומר – יודע ה' יתברך את הצפון ב ת ו ך החשכה, את התכלית ואת הכוונה הפנימית שבצרה, וממילא יש לפניו רק טובה ואורה – ''ונהורא עמיה שריא''... (כתב סופר).
''ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'' (א- ח)
אצל יהודים הולך היום אחרי הלילה, והלילה מתייחס אל היום הבא; ואילו אצל הגויים הולך הלילה אחרי היום והלילה מתייחס אל היום החולף.
הלילה מסמל חשך ויסורים, דינים ופורענויות, שהרי היהודים תחילה סובלים הם צרות ויסורים ולסוף זורח להם היום עם שמש ישועה ומרפא. ואילו לגבי אומות העולם הדברים הפוכים; תחילה זורח עליהם היום, אך סופם הלילה; כדרך שאמרו חכמינו: ''צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, והרשעים תחילה שלוה וסופן יסורים''. (אמרי שפר).
לפיכך אצל היהודים השבת ביום השביעי של השבוע, ואצל אומות העולם ביום ראשון של השבוע, משום שהיהודים – תחילתם עמל ויגיעה וסופם מנוחה ושלוה, בעוד שהגויים – תחילתם מנוחה ושלוה וסופם עמל ויסורים... (שם).
מה הטעם לא נאמר ''יום ראשון'', כשם שנאמר ''יום שני'', כי אם ''יום אחד''?
משום ש''ראשון'' פירושו, שהיום הראשון שייך לימים הבאים אחריו, שהוא ראשון להם. ברם, לאמיתו של דבר היה אז יום זה מיוחד במדרגתו, מבלי כל קשר אל שאר הימים; שכן ביום הראשון נברא ה''אור'' שנגנז אח''כ לצדיקים לעתיד לבוא, מכיוון שלא היה העולם כדאי להשתמש בן (ראה פסוק ג'), וממילא היה זה יום ''אחד'' ולא ''ראשון'', שהיה מיוחד במינו ובמדרגתו... (משך חכמה).
''ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן'' (א-ז)
נאמר במדרש, שלפיכך לא אמר הכתוב ''כי טוב'' ביום השני, משום שנעשתה בו הבדלה בין המים שמתחת ומעל לרקיע, ובמקום שישנה הבדלה אין מקום ל''טוב''.
נשאלת איפוא הקושיא: הרי גם ביום הרביעי נעשתה הבדלה בין האור ובין החשך, ולמה נאמר שם ''כי טוב''?
ברם, בין אור לחשך, שהם שני מושגים מנוגדים זה לזה, צריך להיות הבדל וההבדל הוא דווקא רצוי וטוב, משום שאור וחשך אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אבל מים ומים הרי דבר אחד הם וכאשר מבדילים בין שנים שהוא אחד, אין זה ''טוב''.
בני אדם בעלי דעה אחידה צריכים להיות מאוחדים והפירוד ביניהם הוא סימן לרעה. ואילו פירוד בין טובים ורעים הוא דווקא סימן לטובה... (מפי שמועה).
''ויקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה'' (א-ט)
לכאורה נראות שתי המילים ''ותראה יבשה'' כמיותרות בפסוק? ברם, מרומזים כאן דברי חכמינו, שאמרו לגבי קריעת ים סוף, כי עוד בעת הבריאה התנה ה' יתברך תנאי עם הים שייקרע לפני בני ישראל – ''וישב הים לאיתנו, לתנאו הראשון''. וזה משמעו של הפסוק: ''ויקוו המים אל מקום אחד'' ויתהווה ים, אך מתנה אני תנאי, כי ''ותראה היבשה'', כלומר, לכשיהיה צורך בכך למען בני ישראל, תתגלה היבשה אפילו במקום שנקוו בו המים והיו לים... (אמרי שפר).
''ותדשא הארץ דשא... עץ פרי עשה פרי למינו'' (א-יא)
שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן א
לא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא עץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא ונתקללה. (רש''י).
שואלים המפרשים, על שום מה לא נעשה מיד, כי אם לכשנתקלל האדם? אולם, נאמר להלן: ''ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ותקח מפריו ותאכל'' (ג-ו), והרי קשה לכאורה – מה ראיה היא מן העץ לגבי הפרי, וכי משום שראתה שהעץ הוא טוב לכן אכלה מן הפרי? אלא סבורה היתה חוה, אם אמנם מתכווין ה' יתברך לטובתם, מאחר שפירות העץ רעים הם למאכל, הרי צריך היה מראהו של העץ להיות נבדל לרעה משאר העצים, והנה הפוכו של דבר- טוב העץ ונחמד מכל שאר העצים, ששאר העצים פירותיהם ראויים לאכילה ולא העץ עצמו, ואילו עץ הדעת – גם העץ עצמו ראוי לאכילה. לפיכך האמינה חוה לנחש. וזה משמעו של הפסוק: ''ותרא האשה כי טוב ה ע ץ למאכל'' – שאפילו העץ עצמו ראוי לאכילה – לפיכך ''ותקח מפריו ותאכל'' – האמינה לנחש שטען, כי לא יתכן שעץ טוב ומשובח כזה יביא מות בפירותיו, ואכלה מפריו.
מסתבר איפוא, שכל טעותה של חוה נבעה מכך שלא קיימה האדמה את מצוות הבורא והצמיחה את כל העצים מבלי שיהא טעם העץ כטעם הפרי; שכן אילו עשתה האדמה כמאמר הבורא וכל העצים היו ראויים למאכל כפירותיהם – לא היתה חוה מגיעה לידי חטא, כי לא היתה שומעת לקול הנחש.
לפיכך, לא נענשה האדמה לכתחילה, שהרי האדם הוא בעל בחירה חופשית ויכולה היתה חוה שלא לשמוע לקול הנחש, ואז עשויה היתה עוד להביא תיקון לאדמה, מאחר שהיא הגדילה את הנסיון וממילא גם את השכר. ברם, משלא עמדה חוה בנסיון וחטאה חטא שנגרם על ידי האדמה בהפרת מאמר הבורא – באה אז האדמה על עונשה... (אמרי שפר).
''ויעש אלוקים'' (א-כה)
תקנם בצביונם ובקומתן (רש''י).
מתחילת בריאתם נבראו כל הברואים בצורה מפותחת ומושלמת. השור נברא הראשון היה מוגמר ושלם כשור מפותח מתמול שלשום, וכן שאר הברואים.
על ידי כך, מופרכות כל הוכחותיהם של חוקרי הטבע, הטוענים שהעולם קיים למעלה מששת אלפים שנה, מכיוון שמצאו באדמה עצמות יצורי קדם, או מחצבים שונים, אשר לפי חוקי ההתפתחות הקיימים כיום בטבע צריכה היתה התפתחותם להמשך מליונים בשנים, ובכך רוצים הם לסתור את מסורתנו בדבר שנות קיומו של העולם.
ברם, טעות גדולה בידם והיא נובעת מכך, שהם מחשבים כל דבר לפי התפתחותו הרגילה, בעוד שלאמיתו של דבר הרי נבראו הברואים בצורה מפותחת ומושלמת, ואי אפשר לדעת מה היה גודלה של חיה זו או אחרת בעת בריאתה, או מה היו צורתו ומתכונתו של מחצב זה או אחר בעת בריאת האדמה.
משל למה הדבר דומה, למי שירצה להביא ראיה בקשר לתקופת התפתחותו של תינוק נולד מתקופת התפתחותו במעי אמו, בו בזמן שגלוי וידוע כי לא תתכן כל שייכות בין זה לזה. מכיוון שהתנאים הם אחרים לחלוטין. כך גם אין להשוות את תנאי ההתפתחות אחרי הבריאה עם תנאי ההתפתחות בעת הבריאה. (אבני אזל).
''נעשה אדם'' (א-כו)
אף על פי שלא סייעהו ביצירתו לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. (רש''י).
בכך מסתבר מאמר חכמינו: ''כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה'' (סוטה ד) – שהרי אם הוא מתגאה הריהו מוכיח בכך שלפי שיטתו אין פירושו של ''נעשה'', שה' יתברך הראה דרך של עניוות, שהגדול ישאל לדעת הקטן; ואם כן משמע שהוא מפרש את ''נעשה'' כפשוטו, כלומר, שישנן חלילה שתי רשויות, וממילא הרי הוא עובד עבודה זרה.... (פרשת דרכים).
כן מסתבר בכך מאמר אחר של חכמינו: ''כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה'' (כתובות ס''ח) – שהרי מובא במדרש, כי ''נעשה אדם'' אמור לגבי צדקה, כלומר, ה' יתברך אומר לו לעשיר – הבא נעשה אני ואתה את האדם, אני בראתיו ואתה תפרנסו, (מובא בספר ''אורי וישעי''), הרי איפוא לפנינו פירוש נוסף לזה שנאמר ''נעשה'' בלשון רבים. והנה, מי שאינו נותן צדקה אלא מפייס את העני בדברים ומקרבו אליו, עדיין יש מקום לומר, שהוא מפרש את ''נעשה'' כפירוש רש''י – ללמד אותנו מדת עניוות. ברם, זה ש''מעלים עיניו מן הצדקה'', אשר לו זו בלבד שאיננו נותן צדקה, אלא שגם אין זה לפי כבודו לתת דעתו על העני ולפייסו במילה טובה ומעודדת – הרי משמע שאיננו גורס את שני הפירושים יחד על ''נעשה'', לא מחמת צדקה ולא מחמת עניוות; יוצא איפוא בהכרח שהוא מפרש את הכתוב כפשוטו, שישנן חלילה שתי רשויות, וממילא הריהו כעובד עבודה זרה. (חוות יאיר בשם בעל אור חדש).
זה גם פירושו של הפסוק בתהילים: ''בגאות רשע ידלק עני ותפשו במזמות זו חשבו'', (י-ב'). כשאדם מתגאה אבל נותן צדקה, אפשר לומר שהוא מפרש את ''נעשה'' לענין צדקה, כפי המדרש; מאידך כשאינו נותן צדקה אבל נוהג בעניוות, שוב אפשר לומר שהוא מפרש את ''נעשה'' לעניין עניוות, כפי רש''י. ברם, אם ''בגאות רשע'' – אם בעל גאוה הוא ולא עוד אלא ''ידלק עני'' – מגרש מעליו את העני בכעס, כי אז אין עוד בפניו כל תירוץ ל''נעשה'' ולפיכך ''יתפשו במזמות זו חשבו'', שכן בעבודה זרה נענש אדם אפילו במחשבה בלבד... (שם).
לכן היה רבי מכבד עשירים, משום שראה רבי, כי העשירים מעדיפים להיות ענווים מאשר לתת צדקה, ואת ה''נעשה'' מפרשים הם לענין עניוות ולא לעניין צדקה; היה מחלק להם כבוד, להודיעם, כי מוטב אילו חשקה נפשם במקצת כבוד והיו מפרשים את ה''נעשה'' לעניין נתינת צדקה, מאשר לנהוג בעניוות ולא לתת צדקה... (ילקוט טוב).
נמלך בפמליא שלו. (רש''י).
אף כי כבר נבראה כל הבריאה, והלא כל תכלית הבריאה הוא האדם, בכל זאת עוד היה מקום לשיקול דעת. דבר זה בא ללמד לקח לאדם, כי אפילו ''בדיעבד'' חייב הוא לבחון ולשקול את אשר הוא עושה, כאילו עוד היה זה ''לכתחילה''. אף אם כבר נעשה הדבר, אין לו להמנע משיקול דעת ואפילו יצטרך לבטלו ולחסלו... (מגדולי המוסר).
בשעה שבא הקב,ה לבראות את האדם... חסד אמר יברא... ואמת אמר אל יברא שכולו שקרים... צדק אמר יברא... שלום אמר אל יברא שכולו קטטה. מה עשה הקב''ה, נטל אמת והשליכו לארץ (מדרש).
מה טעם הושלך לארץ רק ה''אמת'', והלא גם ה''שלום'' אמר ''לא יברא''?
ברם, משמשליכים את האמת יש כבר גם הרבה ''שלום''. אימתי ישנה מחלוקת בין בני אדם? כאשר כל אחד נלחם ונאבק למען ה''אמת'', למען כל דבר הנחשב לאמת בעיניו. ואילו כשבני אדם מסיחים דעתם מן האמת, ממילא אין מקום למחלוקת ול''שלום'' אין עוד מה לקטרג... (בשם הה''ק מקוצק ז''ל).
עוד אפשרות לתרץ, כי כאשר הושל ה''אמת'' לארץ, הרי נשאר ה''שלום'' יחיד כנגד שנים – ה''חסד'' וה''צדק'' שאמרו ''יברא'', וממילא נשאר רוב מכריע בעד בריאת האדם.
אולם, נשאלת הקושיא, מה טעם לא השליך הבורא את ה''שלום'', שהרי גם אז היה ה''אמת'' נשאר יחידי כנגד שנים?
אלא יש לתרץ, שכנגד ה''אמת'' אין רוב יכול להכריע כל עיקר. לו גם יטענו ה''צדק'' וה''חסד'', שיש לברוא את האדם מכיוון שיעשה חסדים וצדקות – יבוא ה''אמת'' ויוכיח, כי אפילו החסדים והצדקות עצמם אינם אלא שקר... לפיכך הושלך ה''אמת'', ונשאר איפוא ה''שלום'', הטוען ''שכולו קטטה'', שכנגדו אפשר להכריע ברוב של ''צדק'' ו''חסד''... (אהל תורה, בשם הה''ק מקוצק ז''ל).
בשעה שבא הקב''ה לבראות את האדם נעשו מלאכי השרת כתות כתות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. עד שמלאכי השרת מדיינים אלו עם אלו אמר להם הקב''ה מה אתם מדיינים – כבר נעשה אדם (מדרש).
עיקר נעלתם ויתרונם של מלאכים על בני האדם הוא, שכולם שווים בדעה אחת, כיון שאינם בעלי בחירה, בעוד שבני אדם מחולקים בדעותיהם, עקב היותם בעלי בחירה חופשית. ברם, עתה שנתגלו חילוקי דעות גם בין המלאכי, בנוגע לענין בריאת האדם – אמר להם הבורא: אם כך, הרי אינכם טובים מן האדם, יכול איפוא האדם להבראות.
''מה אתם מדיינים'' – אם דעותיכם מחולקות, הרי זה כבר אדם – ''כבר נעשה אדן''... (בשם חידושי הרי''מ ז''ל).
|